המדריך למהגר המתחיל

בשבועיים האחרונים הימים כאן מתוחים מעט, יש התרגשות באוויר, ויש כל מיני חששות שמרחפות להן. ישנם בקרים בהם חרדה קלה עולה ונדרשים מעט נשימות, וישנם רגעי התרגשות שבהן אני אומר לעצמי "וואי, אני אשכרה עושה את זה! זה באמת קורה!" ובעיקר אני חושב – אני עדיין לא ממש מעכל את העובדות.

יש 2 שאלות ששאולים אותי בלי הפסקה בימים אלו:

1. אתה עוזב לתמיד?
2. אתה לא מפחד מאנטישמיות?

אז עוד נחזור לזה בהמשך, אבל אני רוצה להתחיל את הסיפור הזה בהתחלה

זמן ללכת

כשאילון שמע שאני עובר לברלין הדבר הראשון שהוא אמר לי זה "טוב, ידענו שזה יקרה". וככה הוא החזיר אותי כמעט עשור אחורה במחשבות.

אני ואילון הכרנו בצבא, שירתנו ביחידת הסרטה, התגייסנו והשתחררנו ביחד, וזה לא היה רק תאריך טכני על הנייר שבו נכנסנו ויצאנו מהשירות הצבאי, זו היתה חותמת שהפכה אותנו לשותפים להרפתקה המשונה הזו שנקראית צבא. אילון היה הגב להישען כשעיצבנו אותי והייתי צריך לפרוק, והמנוע הדוחף כשיש איזה פרויקט או רעיון בקנה. היתה בנינו הבנה הדדית שאנחנו שותפים לדרך ב-3 שנים הקרובות, ושנהיה שם אחד בשביל השני, וכך היה.

ימי הצבא שלי היו גם הימים בהם התאהבתי (וגם אילון) בעיר הגרמנית. אני לא אשכח איך לקחתי ימי חופש מהצבא, חיברתי את זה עם איזה חג, והחלטתי לצאת בפעם הראשונה לטיול סולו, לבד לגמרי, ל-10 ימים בברלין.

האנגלית שלי היתה בזמנו שבורה לגמרי, ידעתי לגמגם מילים בלי תחביר (אגב, לאחר שחזרתי לקחתי קורס ארוך באנגלית ששיפר אותי משמעותית), ובכל זאת, הרגיש לי שזו הרפתקה שאני רוצה להתמודד איתה. זה היה הטיול שבו גיליתי את חווית ה-"סולו טרוולינג". כשאתה מטייל לבד אתה מגלה המון על עצמך, על היכולת שלך להסתדר, להתחבר ולהכיר. אתה מגלה כמה כוחות נפש יש בך, ואיך אתה מסוגל לדברים שבכלל לא חשבת. מבחינתי באותם ימים לטוס לבד לחו"ל היתה חוויה בלתי אפשרית, והטיול הזה הוכיח לי שאני מסוגל ליותר ממה שאני חושב, הרבה יותר.

מה שזכור לי מאותם ימים זו תחושת החופשיות של העיר – העובדה שכל אחד יכול להיות לגמרי מי ומה שבא לו. שהאומנות בעיר מאוד משוחררת, מפוזרת בכל מקום, החל מגרפיטי על הקירות, דרך גלריות קטנות ועד מוזיאון עם מייצגים ששמים בפורנט את כל מה שאנחנו לפעמים מתביישים לדבר עליו, ככה פשוט – "אין יור פייס".

"הרבה אנשים עוברים לגור לבד בברלין, זו עיר שקל מאוד להיסתדר בה סולו" אמרה לי חברה שפגשתי בעיר "הרבה דירות פה הן דירות יחיד" היא הוסיפה. ובאמת, כשאתה הולך לפארקים המקומיים בקיץ, או לדשא שלצד האגם שחוצה את העיר – אתה רואה איך אנשים יושבים לבד עם עצמם, קוראים ספר, ומעבירים זמן איכות עם עצמם.

ומאז, מידי פעם קפצה לה המחשבה "אולי נעבור לברלין לתקופה" והרעיון תמיד זז הצידה לטובת דברים אחרים, לטובת החברים והמשפחה הקרובים כאן, לטובת הנוחות של לדבר עברית, לטובת הרצון לחיות במקום בו גדלתי והתחנכתי. ונשארתי כאן, ובניתי את חיי כאן, בישראל. וראיתי חבר מחליט לעבור לברלין, הוא למד שנתיים מעלי בתיכון, וכששאלתי אותו למה הוא החליט לעבור, הוא ענה "כי אני לא רואה עתיד כאן, אני רוצה להביא ילדים לעולם שבו אין מלחמות"

והחיים המשיכו בדרכם, והרעיון הזה המשיך להישאר איזה רעיון צידי כזה, שכל פעם אמרתי לעצמי "לא יודע אם זה באמת יקרה, אולי מתישהו" ואז הגיע ה-7 באוקטובר

הכל נשבר

אני פוקח עיניים בשבת, מוקדם, אחרי שיום קודם הלכתי לישון מאוד מאוחר, היו 2 מסיבות ימי הולדת של חברים. קול של אזעקות, לוקח לי כמה דקות להבין שבאמת מדובר באזעקות ואני לא חולם או מדמיין את זה. אני קם במהירות ויורד במדרגות לכיוון של המקלט ומגלה שהוא נעול. אני מבין שהשכנים עוד לא שמו לב לכך. אחרי מספר דקות האזעקות התגברו והשכנים ירדו ופתחו את המקלט.

לפעמים אני נזכר ברגעים האלו, וחושב לעצמי איך אלו היו דקות קטנות של חסד, דקות בהן עוד לא ידענו מה הולך לקרות, עוד לא הבנו איך החיים הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה, ואיך כל אחד מאיתנו יחטוף איזה סיבוב, יראה את החיים מעתה והלאה בצורה שונה, יכעס, יבכה, ילחם. האמונות שלנו יצטרכו כיוון וכיול מחדש, היינו עוד תמימים, חשבנו ש"הנה עוד סבב" או כמו המשפט שאמרה השכנה כשהתקבצנו כולנו במקלט "מה הם יורים עכשיו? מה הקשר?"

כששואלים אותי איפה הייתי ב-7 באוקטובר, על זה אני חושב. לא הייתי בדרום, ולא הייתי במסיבת הנובה, למעשה אני לא מכיר אישית אף אחד שנרצח או נחטף, רק דרך חברים של חברים. אבל בכל פעם אני חושב על הדקות הפשוטות האלו, לפני שהתחילו לזרום סרטוני מחבלים יורים בקיבוצים, לפני שהבנו שלא מדובר במחבל אחד או שניים, ולפני שהבנו את מימדי האסון, שהולך לקרות כאן אירוע שישנה את חיינו לעד. אני נזכר ברגעים בהם עוד לא ידעתי, במחשבה שלי יום קודם להציע למישהי שפגשתי לצאת איתי "אני אשלח לה מחר הודעה אם היא רוצה לבוא לים" חשבתי. והמחשבות הפשוטות האלו נראות כמו ענן רחוק, כמו להיזכר במשהו מהילדות, באיזה רגע עתיק שנראה לך לא רלוונטי להיום. ודווקא בגלל זה נעים לחזור לפעמים למחשבות האלו, לתמימות הזו, לדקות הקטנות לפני שהכל נשבר.

כי מאז שהתמונה התחיל להתבהר הכל צבוע אצלי בבלאגן לא ברור, כמו ציור אבסטרקטי שאתה נעמד מולו ולא ממש מבין מה הוא מנסה להגיד לך, ככה הייתי. נסעתי להיות עם חברים, כי הכל הרגיש מפחיד מידי, והתחושה הזו שהבית שלך מגן עלייך קצת נעלמה. ואחרי שבוע פשוט הזמנתי את הטיסה הקרובה ביותר, היא היתה לונציה, ומשם אחרי 5 ימים המשכתי לחבר בברלין, שם הייתי במשך 2 חודשים. ובזמן הזה הבנתי כמה דברים.

בית ספר למהגר המתחיל

עוד לפני שהבנתי שאני הולך לעבור לברלין, פשוט נסעתי לשם, כי הרגשתי שאני לא באמת מסוגל לעזור לאף אחד בארץ, שבמצב הנוכחי אני לא מתפקד בעצמי, אני לא מניע את העסק, ואני לא מסוגל להתנדב. אז לפחות כשיצאתי החוצה למקום שקט יותר, יכולתי להתנדב בכמה פרויקטים ולעזור לעסקים שעובדים איתי.

בהתחלה הכל הרגיש תלוש, כמו כולם, לא ממש הבנתי לאן המדינה הזו הולכת, ומה הולך לקרות מעכשיו, וכמה זמן אני הולך להיות פה, והמחשבה על לעבור לברלין רק הפחידה אותי יותר. "מה? ולוותר על כל מה שבניתי בארץ?" אמרתי לחבר. ולא היו תשובות, לאף אחד.

אנשים איבדו את האהובים שלהם, קיבוצים שלמים נחרבו, המונים נאלצו להתפנות מבתיהם (כולל ההורים שלי), ואני ישבתי לי בברלין הנוחה והרגשתי אבוד. כמה אירוני.

ובכל זאת, החיים דחפו לחשוב קדימה, כי זה הטבע האנושי, הוא רוצה תשובות, או לפחות, הוא רוצה לכוון לעברם. אז הנה כמה דברים שהבנתי בימים האלו שלי בברלין:

• החיים שהכרת והתהליך האישי שלך – לא יחזרו להיות בדיוק מה שהיו
• אני לא צריך להחליט עכשיו אם לעבור לברלין, אני יכול להיות פה קצת ולהרגיש מה מתאים לי
• אין תשובות לכל השאלות שיש לך בראש

ואלו היו 3 הנקודות שהובילו אותי במהלך התקופה שם. לאט לאט הרשיתי לעצמי לפגוש אנשים בכל מיני מפגשים חברתיים, בערבי משחקי קופסא, במשרד המשותף שעבדתי ממנו. וכשעברו עוד כמה ימים הרשיתי לעצמי גם לצאת לדייט עם מישהי שהכרתי שם. ולאט לאט התחלתי לדמיין.

בהתחלה הצלחתי לראות את עצמי גר שם, הצלחתי לענות לעצמי על השאלה – שזה אכן אפשרי. עוד לא ידעתי אם זה בדיוק מה שאני רוצה, ועדיין הייתי עם פחד לא קטן מהעניין, אבל יכולתי לראות את זה מתגבש. החלטתי שאחפש קולות מסוימים, צבעים שונים שאפגוש לאורך הדרך, שיעזרו לי לציין תמונה ברורה יותר.

"אתה אף פעם לא מרגיש שייך" אמרה לי ישראלית שגרה שם 9 שנים, חבר חיבר בנינו, נפגשנו במשרד ממנו עבדתי וישבנו לקפה. "אבל אחרי תקופה אתה כבר יודע את השפה, יש לך מעגלים של חברים, זוגיות, ואתה משתלב בחברה. ועדיין – אתה תמיד תהיה המהגר"

וזה פתח לי את הראש לכך שיש בזה גם קסם מסוים, בלהיות מהגר, בלהיות לא שייך, פגשתי את זה בעיקר בהדלקת נרות חנוכה שהתגלגלתי אליה ביחד עם עוד 5 ישראלים, דווקא תחושת הזרות של כולם, היתה בעיניי הדבר שחיבר והפך את הערב הזה לחמים ונעים.

סקרן אותי פתאום ההבדל בין הישראלים שחיים בברלין, האנרגיה שלהם, לבין הישראלים שחיים כאן במדינת היהודים. אנחנו מאוד רגילים לישראליות סביבנו, לחוצפה הישראלית, לצעקות, ולסחבקיות, שלראות ישראליות בברלין הגרמנית זו חוויה מעניינת.

"הוא הפך אותי קצת לגרמניה, ואני עשיתי ממנו קצת ישראלי" אמרה לי ישראלית שחיה כבר כמה שנים בברלין עם בעלה הגרמני. "הוא למד לעגל פינות ולהגיד 'יאללה' על דברים ולהבליג, ואני למדתי את החוקים והכללים שהם כלכך אוהבים". וזה גרם לי לחשוב על הקסם של הערבוב, על איזה חיים מעניינים אלו, צבעוניים יותר, כמערבבים תרבויות, דתות ואמונות. זה גרם לי לפתוח את הראש לחיים אחרים.

אחרי 2 חודשים בברלין בהם הסתובבתי, נסעתי, עברתי, זזתי – הרגשתי שזה הזמן לקבל החלטה, שזה הזמן לעשות משהו. מי שמכיר אותי יודע שיש לי חוק. כדי לקבל החלטה צריך להיות 70% אחוז בטוח בה, זה מספיק, לא יהיה 100%, פשוט כי אני לעולם לא אהיה בטוח לגמרי עד שלא אעשה את זה. "אל תשווה את מה שיש לך בארץ, למה שיש לך פה בברלין" אמר לי חבר ישראלי שגר שם כשהתלבטתי מה יהיה בצעד הבא, והוא צדק, אם כל הזמן אתעסק בלהשוות את מה שיש לי בארץ, למה שיש לי פה, בחיים לא אעשה את הצעד, כי בארץ יש לי הכל, וכאן יש לי קצת.

ובכל זאת – החלטתי שאני חוזר לארץ, מפנה את הדירה, לוקח נשימה עמוקה ועושה את זה, עם כל הפחד והחשש, עם כל השאלות וההתלבטויות שעלו – אני אעשה את הצעד כי אני 70 אחוז בטוח בו.

אחזור רגע ל-2 השאלות ששאלו אותי הכי הרבה מאז שחזרתי:

1. אתה עוזב לתמיד?
2. אתה לא מפחד מאנטישמיות?

כל פעם ששאלו אותי את שאלה 1 הרגיש לי איך אנחנו תמיד מחפשים לתייג דברים תחת איזו קטגוריה, שהאנושות אוהבת שהדברים תמיד נשמעים ברורים ובטוחים, למרות שבפועל הכל מעורער ושום דבר לא בטוח. אז תמיד עניתי – אני עוזב כרגע, לא יודע מה יהיה בהמשך, אולי אחזור, אולי אשתקע – נראה.

ולגבי השאלה שניה – ברור לי שיש אנטישמיות בעולם, אבל אחרי 2 חודשים בברלין, בהם דיברתי בקולי קולות בעברית ברחבי ברלין (מי שמכיר אותי יודע שאני לא מדבר חלש), בהם עניתי בכיף שאני מישראל לכל מי ששאל, בהם הרגשתי ממש בנוח ובטוח, אני חייב להגיד שבאמת לא הרגשתי איזו שנאה או קושי בתחום הזה. להפך, הרגשתי שמקבלים אותי באהבה וסקרנים לשאול שאלות.

ואם הגעתם עד כאן, כל הכבוד! את הבלוג הזה פתחתי כדי לשתף לעומק את החוויה של להיות מהגר, של להגיע ולבנות חיים במקום חדש. כנראה שפעם בחודש אפרסם פוסט אחד ארוך. מוזמנים לעקוב, להירשם לעידכונים על פוסטים חדשים, ולקחת חלק בהרפתקה הזו.