אני עומד בכניסה למועדון הקיט קט, מעט מפוחד, כל הסיפורים ששמעתי על המקום הזה לא התחברו לי עם מי שאני ומה שאני אוהב לעשות כבילוי. ובכל זאת, בחרתי לעמוד בתור הזה. מה שהרגיע מעט את המתח היה שהרגשתי בטוח לצד האנשים שבאתי איתם. איתי נמצאים 2 חברים מהמתחם עובדה המשותף, ושתי חברות של אחד החברים. אנחנו עוברים את הסלקציה הראשונה ונכנסים לתוך המועדון לאיזור התשלום.
למי שלא מכיר, הקיט-קט הוא אחד המועדונים הכי מפורסמים בברלין, בעיקר בגלל הפתיחות שבו. מדובר במועדון ענק עם מספר רחבות, מסיבת טכנו באמת באיכות גבוהה, למועדון קוד לבוש מאוד מחייב, אי אפשר לבוא עם ג'ינס וחולצה, צריך להכין תלבושת קינקית כלשהי. זה יכול להיות בגד ים, בגדים שקופים, רצועות ואפילו עירום.
כשאנשים שומעים על הקיט קט בפעם הראשונה בדרך כלל הדבר שנאמר בפרונט הוא ה-סקס! זהו מועדון סקס! ואז ישר אתה מדמיין את עצמך נכנס למקום שהוא סדום ועמורה, אורגיה אחת ענקית, מלא בולבולים וציצים מתעופפים באוויר. אבל האמת שזה מאוד שונה ממה שהיה לי בדימיון ומהסיפורים שסיפרו לי על המקום הזה.
זאת קודם כל מסיבה ממש ממש טובה, וכן, מסביב אנשים עושים כל מיני דברים, אבל לא הייתי אומר שזה מרגיש כמו אורגיה (למרות שגם את זה יש שם בכל מיני פינות).
בכל מקרה, אנחנו נכנסים לאיזור התשלום וכבר שם אפשר לראות אנשים לבושים בכל מיני תלבושות חשופות, נשים עם כוכבים על הפטמות (במקרה הצנוע) ואנשים בעירום מלא (במקרה הפחות צנוע). חשבתי שזה יראה לי מאוד מוזר, שאני לא ידע איך להכיל את זה, שזה יהיה לי טו מאצ', אבל האמת שמצאתי את עצמי מביט בעיניים סקרניות, אפילו תמימות, פתוחות לגלות עולם חדש.
"אני לא בנאדם של מועדונים"
היה משהו שאמרתי לעצמי בכל פעם שהציעו לי לצאת למסיבה.
המחשבה על מלא אנשים מזיעים דחוקים במקום סגור עשתה לי תחושה שזה לא מתאים לי. זה לא שמעולם לא הייתי במסיבה, זה פשוט לא משהו שהייתי עושה לרוב. מתישהו בחיים החלטתי שזה מגדיר אותי, שאני *לא בנאדם של מסיבות*, החלטתי שזה חלק ממני, ממי שאני, מהאישיות שלי.
ולפי הערך הזה קיבלתי החלטות, אם משהו היה נשמע לי כמו מועדון או מסיבה כזו – הייתי מוותר. ושלא תבינו לא נכון, אני חושב שזה בסדר גמור להחליט שלא בא לך ללכת למסיבות, זו החלטה הגיונית ולגיטימית, וזה בסדר להציב את הגבולות שנכונים עבורך. בהסתכלות לאחור – אני מבין שהבעיה מתחילה כשאתה מגדיר משהו כחלק מהאישיות שלך, שאתה אומר לעצמך זה מי שאני.
כי אין דבר כזה "לא בנאדם של מסיבות" יש בנאדם שפשוט בוחר לא ללכת למסיבות. העניין הוא שברגע שהגדרתי את זה כחלק מהאישיות שלי – לקחתי מעצמי את יכולת הבחירה החופשית, את האפשרות להגיד "אולי הערב כן מתאים לי", כי מראש כבר החלטתי שזה לא בשבילי.
איך תיוג נולד?
הפעם הראשונה שהתגריתי במי שהאמנתי שאני היתה כשטסתי אחרי הצבא לנפאל, כל מי שהכיר אותה היה בשוק "גור? במזרח? מה פתאום?" אף אחד לא ממש האמין שזה יקרה, אבל אני אמרתי לעצמי – דווקא כי אני לא בנאדם שאוהב סדר והיגיינה, דווקא כי אני בנאדם שהוא לא צ'יל ולא הודו. דווקא כי אני לא הטיפוס שאני מדמיינים בשיעור יוגה ברישיקש. דווקא כי אני בדיוק זה שאוהב חוקים, סדר ותוכניות (פתאום אני מתחיל להבין למה אני מתאים למגורים בגרמניה חחח) דווקא בגלל כל אלו – אני אטוס למזרח, אני אחווה את החוויה הזו. ועשיתי את מה שהיה הכי לא צפוי, עליתי לבד על טיסה לנפאל עם קונקשיין בתיאלנד ונחתי ישר להתקף חרדה שישנה את חיי!
אחרי שנחתי הרגשתי שעשיתי טעות, שזה באמת לא נכון לי, משהו ברעש, בזה שנוגעים בך, בדרך בה הם נוהגים, היה לי מאוד מבהיל, הגעתי מאוחר לשדה תעופה, נכנסתי לחדר המשותף שהזמנתי ואני זוכר את עצמי בוכה בשקט במיטה כמה שעות, מנסה שאף אחד לא ישמע, מנסה לחנוק את הדמעות.
בבוקר, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, פגשתי 2 ישראליות אז היה לי קצת יותר נעים פתאום, כבר לא הרגשתי כל-כך לבד. אמרתי לעצמי "בוא נצא לטייל בחוץ נראה קצת את האיזור".
האיזור התיירותי בקטמנדו מרגיש כמו רחוב נוח למי שהגיע מהודו לעשות טראקים, למי שכרגע נחת מישראל זה מרגיש כמו בלאגן אחד גדול, מכוניות בכל מקום, מלא רעש, ואני לא ממש ידעתי איך להכיל את זה, נכנסתי ללחץ, רצתי בחזרה להוסטל, ביקשתי לעבור לחדר פרטי, ופשוט בכיתי במשך 3 שעות, הרגשתי שזו היתה טעות, שאני מצטער שבאתי, שזה פשוט לא נכון לי, שזה לא אני, שהמזרח לא בשבילי.
אני לא חושב שהפסקה האחרונה שכתבתי מעבירה את עוצמת הפחד שחוויתי, אולי אני קצת מכווץ את הטקסט לכמה מילים פשוט כי קצת לא נעים לי להיזכר בזה, כי זו חוויה שבאיזשהו מקום החלטתי להשאיר בעבר, אבל למען המשך הטקסט הזה, אני צריך שתאמינו לי שבפנים, מתוך האפלה בה אני ראיתי את הסיטואציה מהעיניים שלי – זה היה די מחריד.
אחרי שנרגעתי פגשתי שוב את הישראליות והן סיפרו לי שהן יוצאות לטיול בהרים מחר, אמרתי להן שאני בא, הרגשתי שאני רק צריך לברוח ולצאת מהמקום הזה שאני נמצא בו, קטמנדו הרגישה לי כמו סיר רותח, כמו ללכת על גחלים – הגוף שרף לי בכל שניה שבה עמדתי במקום. אז ביום למחרת מצאתי את עצמי על מיניבוס לעבר ההרים השקטים, הירוקים, השלווים והנעימים יותר של נפאל, רחוק מהעיר העמוסה והמשוגעת.
אני אקצר קצת את הסיפור – אבל דווקא כשהתחלתי להתאהב בנופים, בשקט, באנשים, דווקא אז התחילו לי בעיות בבטן. ואני יודע מה אתם אומרים לעצמכם "ביג דיל, כולם חוטפים שיט בבטן כשהם במזרח" אז ההבדל הוא שהשיט שלי לא עבר, לא אחרי שבוע, ולא אחרי שבועיים, וגם לא אחרי 2 ביקורים בבית החולים שם, ואחרי כמה חוויות לא נעימות, החלטתי אחרי חודש לחזור לארץ, עדיין עם בעיות רציניות בבטן.
בארץ חיכו לי שנה וחצי של טיפולים רפואיים בלתי נגמרים, חודרניים ולא נעימים, הרבה רופאים שהבטיחו לי שהם ימצאו את הפתרון לבעיה שלי, ובסופו של דבר נשארו ללא תשובה. לקח לי בערך שנה להבין שלא מדובר בבעיה רפואית מאוד מוכרת, שמדובר באיזו בעיה שקורית בעקבות התקפי חרדה קשים, שמשנה את הדרך שבה הגוף פועל, ושהדרך לפתור בעיה שנוצרה בעקבות קושי מנטלי/רגשי – היא לא בעזרת עוד רופא או כדור היא בעזרת עבודה אישית ועצמית על הצד הרגשי, על רוגע, על הנפש. תרגלתי מדיטציות, דאגתי לעצמי, והיום אני שמח להגיד שהכל באמת בסדר.
אבל משהו אחד המשיך ללכת איתי עוד כמה שנים – ההחלטה שזה מי שאני, ההחלטתי שמה שמתאים לי – מתאים לי, ומה שלא מתאים לי – לא מתאים לי. ההחלטה שמי שהחלטתי שאני – זה קבוע ולא משתנה. הרי אם אנסה משהו אחר אני עלול להיפגע, אני עלול לחטוף סתירה מצלצלת מהיקום, אני עלול לסבול. והסיפור הזה של נפאל הלך איתי הרבה שנים גרם לי להתקבע לגבי מה שנכון ולא נכון עבורי, גרם לי להישאר באותה נקודה ולא להתקדם.
המשוואה היתה פשוטה:
עשיתי משהו שלא מתאים לי ולא תואם את האופי שלי = בעיות רפואיות במשך שנה וחצי = אסור לעשות דברים שהם לא האופי שלך.
זה מדהים כמה המוח מרכיב סיפורים, מחבר בעצמו הקשרים, ומייצר לנו אמונה שיכולה להשפיע שנים קדימה, כמעט עשור אחרי, לייצר איזו אמונה פנימית שזה לא טוב לזוז ימינה או שמאלה או לנסות דברים חדשים, רק כי נפגעת, כי חטפת סטירה מהעולם פעם אחת.
ברלין עזרה לי לשחרר את החיווט הזה
להפסיק להחליט – להתחיל להרגיש
המעבר לברלין היה מאוד אינטנסיבי, שהוא גרם לי לשאול את עצמי הרבה שאלות לגבי עצמי, לגבי מי אני מאמין שאני, לגבי מה אני מאמין שנכון לי, הוא גרם לי לשאול את עצמי על הרבה דברים את השאלה "אולי אני טועה". אף פעם לא חשבתי שאני אגור לא בישראל, והנה אני כאן – מגמגם גרמנית לפעמים, חי חצי באנגלית חצי בעברית, יש לי מעגל חברים, אני עושה אימפרוביזציה באנגלית, ויצרתי לי חיים שאני אוהב, פינה קטנה ונעימה, הוכחתי לעצמי שזה אפשרי, שזה אפשרי עבורי!
"אני לא בנאדם של מסיבות" הפך ל "אולי אני יכול להינות ממסיבות, זה לא אומר שאני צריך ללכת אליהם כל שבוע"
"אני לא בנאדם של ספורט" הפך ל "בוא נעשה מנוי לאפלקציה שמאפשרת גישה לכל הסטודיואים בעיר ונראה מה מתאים לי"
"אני לא אצליח לצאת עם מישהי שלא מדברת עברית" הפך ל "אולי יכול להיות לי אפילו כיף יותר לצאת לדייטים באנגלית"
"אם אני אעשה טעות באנגלית על הבמה באימפרוב זה יהיה נורא" הפך ל "אולי אני יכול לצחוק על זה ולעבור הלאה"
"הקיט קט יהיה לי טו-מאצ'" הפך ל "אולי אני אפילו יהנה קצת מהחוויה"
בואו נגיד את האמת, הייתי סקרן לגבי הקיט-קט אבל פחדתי מאיך שארגיש שם, ומזה שזה אולי יהיה לי טו-מאצ' שזה אולי לא יתאים לי. וכשהייתה הזדמנות, עם האנשים הנכונים שסמכתי עליהם שאיתם זה ירגיש יותר בנוח, החלטתי ללכת על החוויה והנה ההפתעה הגדולה
אפילו היה כיף
כל הסיפורים שסיפרו לי לפני היו לא רלוונטים, כי הם פשוט לא היו נכונים (אנשים אוהבים להגזים כל דבר), המסיבה היתה מעולה, האנרגיה והאווירה היתה משוחררת וכיפית, ומאוד נהניתי שאפילו הספקתי ללכת כבר בפעם השניה מאז. זו חוויה שקשה להסביר, הכי קרוב לזה היתה אמירה שחבר אמר לי "הקיט קט זה כמו גן ילדים למבוגרים" וזה ממש ככה – אנשים פשוט משוחררים, לבושים איך שבא להם, עושים מה שבא להם, והאנרגיה פשוט מרגישה מכילה ומקבלת.
זה לא אומר שאני עכשיו הולך כל שבוע למסיבה (בואו, לחזור ב-5 בבוקר הביתה אומר להיות שבור ביום למחרת), אבל זה כן לימד אותי להיות פתוח יותר לחוויות והזדמנויות, לדעת לחוות אותם בתנאים ובדרך שנכונה לי, ובעיקר לזכור לשאול את עצמי
"אולי אני טועה?"
אנחנו כל-כך בטוחים בסיפורים שהמוח שלנו מספר לנו לגבי מה נכון ומה לא נכון, שאם נשחרר קצת את הסיפורים האלו, אנחנו עשויים להגיע למקומות אחרים וחדשים, לחוות, להיפגע לפעמים, אבל לדעת שעברנו את זה. לא כל חוויה שהיא "לא באופי שלי" תוביל אותי לבעיה בריאותית, ולמרות שידעתי את זה, המוח שלי סיפר לי אחרת בכל פעם שהיתה הזדמנות.
לשאול "אולי אני טועה" לא אומר לוותר על הערכים והאופי שלך, זה כן אומר לא לקבל כמובן מאליו את החוויות והסיפורים שהמוח שלך מספר לך ולבדוק אולי מה שהאמנת שנכון, הוא בעצם לא 100% נכון, אולי הוא 80% נכון? ואולי 40 אחוז נכון? ואולי הוא לא נכון בכלל.
אנחנו מפחדים לשאול את השאלה הזו, "אולי אני טועה?" בדרך כלל, כי אנחנו מפחדים לדעת מה יקרה אם נגלה שטעינו, מה יהיה אם נתפס בטעותנו? מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על הדרך בה חיינו עד היום? מה יגידו עלינו אנשים שמכירים אותנו?
אז הנה תזכורת קטנה – זה לא משנה
אז במה אתם אולי טועים, ואיך החיים שלכם ייראו אם תאפשרו לעצמכם לגלות את זה?
המדריך למהגר המתחיל 
כתיבת תגובה