הבטתי על האנשים שישבו בפארק שמול הכנסיה, הם נראו שמחים ונהנים. זה מין איזור נחמד כזה לשבת בו, גינה בלב איזור תעשייה. אנשים יושבים שם בסוף יום עבודה, מעבירים שיחה קלילה עם החברים שלהם על בקבוק בירה שקנו בקיוסק ליד (כאן קוראים לזה שפטי)
והשמש עדיין מאירה ומחממת. זה אומנת 20:30 בערב, אבל ככה זה בקיץ בברלין, יש אור עד מאוחר. לפעמים זה מרגיש שהקיץ הקצר של ברלין ממש מנסה לפצות על החורף הארוך כאן, וכאילו מישהו למעלה אומר ״אני יודע שהחורף שלכם ממש קשה, אז קחו שמש עד מאוחר, מפרגן לכם״
ובעודי מביט במתרחש, הרגשתי פתאום כמה לגור בחו״ל זו חוויה שהיא המון דברים. חוויה שקשה לסכם אותה. כי לפעמים אני מרגיש ממש לבד פה. ולפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי ״פאק, אני אשכרה חי בברלין, איזה מטורף זה״, ולפעמים אני מרגיש לא שייך כאן לכלום, ולפעמים אני מסתכל מה קורה בארץ וגם לשם אני כבר מרגיש לא שייך.
ולפעמים אני הולך להופעת אימפרוב ואומר לעצמי ״איזה מזל יש לך להיות חלק מהקהילה המטורפת כאן״ ולפעמים אני מתגעגע לקהילה הקטנה בארץ וללעשות אימפרוביזציה בעברית.
זה ממש היה יכול להיות רומנטי להגיד ״מצאתי!״ או ״הנה המקום שלי״, ולפעמים זה אכן מרגיש ככה, אבל לפעמים גם לא. ותגידו שזה החיים. ואני אגיד לכם – וואלה, כן, נכון צודקים.
מדהים כמה אנחנו מחפשים יציבות וביטחון, ולדעת, ושיהיה ברור ומובן. או לפחות אני מחפש את זה הרבה פעמים, למה אני מדבר בשמכם.
התחלתי לצעוד לתחנת הרכבת התחתית, בדיוק הייתי בדרך חזרה משיעור יוגה, כשבדרך הרגשתי שאני עייף, שאני כבר הרבה זמן כאן ולא כאן. שכבר יש לי מעגלים, והופעות, ואנשים, אבל כולם מדברים גרמנית ואני לא מבין כלום, ולפעמים אני יושב עם חבר טוב ועובר לי בראש תוך כדי שיחה ״הלוואי והוא היה מדבר עברית, זה היה כלכך יותר קל״.
זה כמו בהתחילת מערכת יחסים אנחנו אוהבים את הדפקות של הבן/בת זוג, ואפילו צוחקים ונהנים מזה, אבל אחרי 3 שנים זה שלוקח לה 45 דק׳ להתארגן לצאת מחרפן לך את המוח. אז אני חושב שאני בשלב הזה במערכת יחסים שלי עם ברלין. ומכאן השאלה – האם נצליח לקבל אחד את השניה.
האם ברלין תצליח לקבל את הישראלי ברח מהמזרח התיכון.
והאם אני אצליח לקבל את העיר הענקית והמשוגעת הזו.
נראה 🙂
המדריך למהגר המתחיל 
כתיבת תגובה